לקפוץ למים הקרים

לקפוץ למים הקרים

הטלפון צלצל, "היי יוני", נשמע בחור צעיר מעברו השני של הקו, "זה דודו מבית הדפוס.

 הדוגמה לספר מוכנה" אמר בלקוניות. ההתרגשות געתה בתוכי. קמתי מהכיסא בפתאומיות, לקחתי אוויר ובשלווה שאלתי: איך זה יצא ? לא נותן להתרגשות להסיט אותי מהמטרה.  אני לא זוכר מה הוא אמר, מחשבתי נדדה למקום אחר:

היה זה בסוף מרץ האחרון כשריח של אביב עמד בפתח. ישבתי במשרד, צפצוף הודעת אימייל ביקש את תשומת ליבי. אישור לטיסה  booking codes. Flight…… 18/10/16 to Frankfurt נכתב בראש הדף. 

לא היה זה אישור רק לטיסה, היה זה אישור להחלטה שקבלתי כמה ימים קודם. "השנה אוציא את הספר שכל כך רציתי "  על מנת שלא אחזור בי מההחלטה הודעתי לרבים בסביבתי שאני מוציא ספר, אני מניח שלחלק מהאנשים זה נשמע קצת רברבני, אך אנשים לא ידעו שנקטתי בטקטיקה הזו על מנת שלא אחזור בי מההחלטה. בשלב זה היה לי פחות מחצי ספר כתוב בלבד.

לפתע הוצפתי בפחד והתרגשות מאחר והבנתי שכרגע קיבלתי החלטה מאוד משמעותית בחיי.

זהו, חשבתי, לקחתי החלטה. ב 18 לאוקטובר אני טס ליריד הספרים בפרנקפורט להציג את ספרי המקצועי. המחשבה שרבים עשו זאת לפני הרגיעה אותי. אך רגע, חשבתי, אין לי בכלל ספר, רק רעיון שבמשך שנים ניקר בראשי לכתוב ספר.  לא ידעתי במה זה כרוך, עורכים, מעצבים, יועצים משפטיים, זכויות יוצרים של תמונות, מתרגמת עורכת ספרותית...

נכנסתי לתקופה מטורפת מבחינת לוחות הזמנים. דחסתי פרויקט של שנה לפחות, לשישה חודשים. ויתרתי על חלקים חשובים מחיי היום יום שלי. נעלמתי למשפחה, לחברים, ויתרתי על אימוני ריצה. ובמשך חצי שנה בחלק נכבד מימות השבוע התחלתי את יום העבודה בשלוש וחצי לפנות בוקר. ידעתי שזהו מחיר שאני צריך לשלם בכדי לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי.

הייתי כמו רץ מרתון שכוחותיו אזלו אך מראה קו הסיום נתן לו כוחות שלא ידע שקיימים בתוכו.

אחריי למעלה מ 20.000 מילים, 75 תמונות, שעות ארוכות של כתיבה, 12 אנשי מקצוע- עורכי תוכן ולשון, מעצבים, מתרגמים, זכויות יוצרים, יעוץ משפטי, יועצים מקצועיים, חמישים צלמים, הבית הלבן, הקרמלין, הפרלמנט הקנדי, ויקיפדיה ויקימדיה, פליקר, מאות אימיילים. משברים אין סופיים ותקלות שהזיזו לי את הלב מהמקום. בית דפוס, ומהדורה ראשונה.  יום אחד זה קרה.

בשנים האחרונות נאבקו בתוכי שני ענקים: הפחד והתעוזה. הפחד כולו תזזית וצלצולים, הזכיר לי את הכישלונות שהיו והסביר בהיגיון משכנע את חוסר התכלית: למה אתה צריך את זה?  הריי נכשלת כבר בעבר. למה לך לחוש שוב את טעמה המלוח של האכזבה?                                                          התעוזה לא אמרה דבר, מכוון שידעה שאני שבוי בתוכה. היא חבקה את הפחד ונתנה לו מקום וכבוד. הפעולות של התעוזה נסכו בי שקט.

לרגע צללתי לשקט, לזיכרון רחוק. אני בן  20, נמל חשוך וקר, שיניים נוקשות. עיניים מהאפלה מביטות בי . תכף יסמנו עם האגודל כלפי מטה, לרדת מתחת למים. אני לא יודע למה לצפות. אבל ברור לי שאני צריך לקבל החלטה בעצמי. שניה לפני שניתן הסימן  אני מחליט וכנגד כל היגיון אני נכנס למיי הלילה הקפואים. האורות המעטים מתחלפים עכשיו בחושך וברגע אחד כל הפחד והאימה מתחלפים במציאות חדשה שבחרתי. הפחד נעלם אני מרגיש שההחלטה פתחה בפניי עולם חדש של מראות והזדמנויות שלא הכרתי קודם. עכשיו אני בתוך המים במציאות שבחרתי.

 עכשיו אני חי

היום אני אורז את הספרים והקטלוגים למזוודה. בעוד 48 שעות אהיה על המטוס לפרנקפורט להתחיל מסע חדש ומרגש.